Big Mouth (נטפליקס) שעלתה השבוע לעונה שניה, מספרת על חמישה נערים ונערות בגיל ההתבגרות שלומדים בחטיבת ביניים בפרברי ניו-יורק, ומתמקדת בעיקר בחוויות ההתבגרות המינית שלהם. העיסוק במין בסדרה הוא חדשני ופורץ דרך, כי הוא מצליח לדבר על כל ההיבטים השונים של עולם ההורמונים המשתולל של בני נוער באופן ישיר, נועז, דביק מנוזלי גוף, כזה שהולך על הגבול של פוגענות, ובכל זאת שומר על גישה חיובית, חינוכית במובן הכי-לא-מבאס של המילה. אה כן, וזאת סדרה מצוירת.

למרות שהיא נראית כמו סדרת נוער, Big Mouth מיועדת למבוגרים – לא רק בגלל באופן הבוטה שבו היא מדברת על סקס – אלא גם כי העולם התודעתי של גיבורי הסדרה קרוב יותר אלינו מבחינה דורית (בני השלושים+-) ולא לבני הנוער של היום שיודעים להגיד מגיל 10 שהם פןסקסואלים ובוחרים את הPronoun המתאים ביום הראשון של כיתה ז'.

הטוויסט המבריק והמפתיע של הסדרה הוא שתי מפלצות ההורמונים – מורי וקוני. מורי (שמדובב ניק קרול, יוצר הסדרה) מלווה את אנדרו האומלל שמשוכנע שהוא הילד הסוטה בעולם שכל מה שהוא רוצה לעשות זה רק לאונן כל היום, וקוני (שמדובבת מיה רודולף ההורסת) מלווה את ג'סי, שהמחזור הראשון שמגיע ברגע הכי לא נכון והבעיות במערכת היחסים של הוריה הופכים את גיל ההתבגרות שלה לקשה במיוחד. מורי וקוני הם מצחיקים, בוטים, נועזים, נוטפי און, חרמנים ומחרמנים, יצורים שכל קיומם הוא ליבידו שמשפריץ לכל עבר. השימוש במפלצות האלה הוא חכם לא רק בגלל שהן באמת קורעות מצחוק, אלא כי הן ממחישות היטב את האחיזה העצומה שיש להורמונים על נפשותיהם השבריריות של בני הנוער המחוצ'קנים. הסדרה עוסקת לא רק בעולמם הפנימי של המתבגרים, אלא גם בנושאים נפיצים כמו אלימות מינית, הפלות, אמצעי מניעה ומחלות מין.

בעונה השניה מצטרף אל שתי המפלצות גם The Shame Wizard (מכשף הבושה?) שדואג לקחת את החוויות האיומות שחווים בני ובנות נוער סביב פנטזיות מיניות, אוננות, הפקרות מינית, שפיכה מוקדמת, התפתחות פיזית – ולהפוך אותן לאיומות הרבה יותר. שני הכוחות האלה – סערת ההורמונים והבושה שמתלווה אליהם – הם אלה שהופכים את חייהם של כל מתבגרת ומתבגר לסיוט נורא. מפלצות ההורמנים אמנם מנסות לתת פייט למכשף, למשל באחת הסצנות החזקות והגרפיות בסדרה שבה קוני שרה על זה שלגוף הנשי יש מלא צורות, וכולן יפות, ובכל זאת שובר את הלב לגלות איך כמעט בכל פעם הבושה מנצחת.

הפרק הכי מעניין בעונה, בעיני, הוא פרק 7, שכולו עוסק במה זה אומר להיות גבר. זה טקסט מבריק ומתקדם שמצליח במקום שבו כל-כך הרבה דיונים על גבריות כושלים. בעיני, אחת הבעיות המרכזיות עם שיח על "גבריות בריאה" היא שהוא נעשה לעתים קרובות באופן סטרילי מדי. כך למשל בסדרת הרשת We Are Man Enough, יושבת חבורת גברים מאד לוהטת ומענטשית, וכולם מסכימים עם זה ש'גבריות רעילה' הוא דבר שיש להילחם בו. הם לא מדברים על סקס, הם לא מדברים על זין, הם לא מדברים על משיכה, הם לא מביאים גבר שחושב אחרת מהם ואולי יתן איזה קונטרה. הם מדברים על המציאות שהם רוצים לראות, עולם שבו גברים מתנהגים כמו שצריך. והם עושים את זה בתוך סייף ספייס. אני באמת מעריך את הניסיון הטוב והכן לדבר על גבריות באופן אחראי, אלא שברגע שהליבידו נותר מחוץ למשוואה, הדיון הופך לעקר במידה מסוימת. כי מין זה לא דבר סטרילי, ולא תמיד רומנטי, ולא חמוד, כמו כרטיס ברכה עם חד קרן ונצנצים. הוא טרוף ומטורף ומסעיר ויצרי ומשבש את כל המערכות, של כולנו, וברגע שמניחים אותו בתוך צנצנת עם פורמלין, אין באמת יכולת לדבר על משהו מהותי – כי הרי כולנו מסכימים שיש דרכים מסוימות להתנהל בעולם. השאלה איך מצליחים להתנהל ככה, כשמפלצות ההורמונים האלה שלטו עד לא מזמן בהתנהלות היומיומית של רבים מאיתנו, וכרגע אנחנו מנסים להעמיד פנים שהן לא קיימות.

במובן הזה Big Mouth עושה דבר יוצא דופן כשהיא לוקחת בחשבון את כלללל המרכיבים השונים של הליבידו, את הטינופת שמסתובבת לכולנו בראש כשזה מגיע לסקס, ואת הבושה שנלווית לזה, ומציפה את זה על המסך. לא רק כדי לעורר פרובוקציה, אלא כדי להצליח לנהל דיון אחראי וחינוכי שאין בו העמדת פנים או הדחקה. גם אם לפעמים זה נעשה באופן דידקטי (כפי שאפשר לדמיין מסדרה אמריקאית על סקס) Big Mouth מצליחה להיות חצופה, בוטה, לפעמים דוחה, וכל הזמן מצחיקה נורא.

פרטים טכניים: כאמור, שתי העונות של הסדרה כבר נמצאות במלואן בנטפליקס. הפרקים באורך 25 דק' קלילים וחולפים מהר, כך שאפשר לגמור עונה בבינג' של 4 שעות. שתי עונות בשבת אחת עצלה. תענוג.